עניינה של החלטה זו בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בעתירה דנן.
1.
רקע
(א) המבקשים הגישו ביום 13.11.03 את העתירה דנן, בה מבוקש להורות על ביטול צו הריסה (להלן:- "
צו ההריסה") שניתן ביום 22.2.88 בת"פ 330/87 בבית משפט לעניינים מקומיים בתל-אביב יפו, ושלפיו הוטל על מר ישראל אבנר ז"ל (להלן:- "
מר אבנר") להרוס תוספות בניה שבוצעו בשנת 1986 בנכס המצוי ברחוב נחום גולדמן 8 בתל-אביב, והידוע גם כחלקה 110 בגוש 7015 (להלן:- "
הנכס").
(ב) העותרים, דיירים מוגנים בנכס, שרכשו את זכות הדיירות המוגנת מכונס נכסים שמונה על-ידי לשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב, טוענים שביום 6.11.03 הופתעו הם לקבל הודעה מהמשיבה, שלפיה היא עומדת לבצע צו הריסה שניתן לגבי חלק מהנכס בת"פ 962/92, עובר למועד רכישת זכויותיהם בנכס.
בירור שערכו המשיבים העלה, שבשנת 1987 הוגש כתב אישום נגד מר אבנר בגין תוספות בניה שבוצעו בנכס בשנת 1986, וביום 22.2.88 ניתו צו ההריסה הנ"ל, שלפיו הורה בית המשפט למר אבנר להרוס את תוספות הבניה עד ליום 22.8.89. מר אבנר לא קיים את הצו, והוגש נגדו כתב אישום נוסף (ת"פ 962/92). מר אבנר טען בבית המשפט שהוא אינו בעל הנכס, ושאין באפשרותו לבצע את צו ההריסה. לבקשת המשיבה, הטיל עליה בית המשפט את ביצוע צו ההריסה, וקבע שעליה לבצעו תוך 6 חודשים מיום מתן פסק-הדין (10.6.93) בכפוף לכך שתינתן התראה מוקדמת של 30 יום לכל אחד מהמחזיקים ו/או הבעלים.
(ג) העותרים טוענים שצו ההריסה ניתן לפני למעלה מ-15 שנים, וכעת מבקשת המשיבה להוציאו אל הפועל. עוד טוענים העותרים, שהצו לא ניתן נגד הגורם הנכון, דהיינו, זה שבנה את התוספות בנכס, אלא נגד מי שביצע את העבודה עבורו. לטענתם, מדובר בצו בלתי חוקי, שהעותרים לא היו יכולם לדעת על קיומו, ולכן דינו להתבטל.
(ד) בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בעתירה (בש"א 31790/03). בתגובתה לבקשה טענה המשיבה שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בעתירה.
ב"כ הצדדים השלימו טיעונים בכתב בשאלת הסמכות.
2.
טענות הצדדים
(א) ב"כ המשיבה טוענת, שפריט 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000 (להלן:- "
חוק בתי משפט לעניינים מינהליים") מגדיר באופן מפורש את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ושולל את סמכותו לדון בעניינים שלפי פרק' י לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן:- "
חוק התכנון והבניה"), דהיינו, עבירות ועונשיו. לטענתה, חובתה של המשיבה לבצע את צו ההריסה שניתן על ידי בית המשפט, ואין הדבר נתון לשיקול דעתו אם לבצעו, אם לאו. לטענתה, אין מדובר בהחלטה של רשות, כאמור בפריט 8 לתוספת הראשונה. אם העותרים מעוניינים לערער על צו ההריסה - עליהם לערער לבית המשפט המחוזי בהתאם לסע' 250 לחוק התכנון והבניה. ב"כ המשיבה מפנה לסעדים המבוקשים בעתירה, וטוענת שככל שהסעד המבוקש הוא ביטול צו ההריסה - הסמכות לדון בו נתונה לבית משפט שלערעור.
(ב) העותרים טוענים בתגובתם לעניין טענת הסמכות (מיום 3.1.05) שעניינה של התובענה בתקיפת החלטה בלתי סבירה של המשיבה לבצע צו הריסה שניתן למעלה מ-15 שנים, ובית המשפט נדרש בהקשר זה לבחון את סבירות ההחלטה. משכך - מדובר בהחלטה של רשות במילוי תפקידה הציבורי על-פי דין, כקבוע בסע' 2 ופריט 8 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים.
3.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בתובענה ובטענות הצדדים, שוכנעתי שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בעתירה במתכונתה הנוכחית.
(א) עיון בעתירה מעלה, שהסעד המבוקש בה אינו אלא
ביטול צו ההריסה שניתן בבית המשפט לעניינים מקומיים בשנת 1987. התובענה הוכתרה בכותרת: "
עתירה לביטול צו הריסה", והיא נפתחת במילים: "
בית המשפט מתבקש בזה לבטל צו הריסה שניתן ביום 22.2.1988...". בסע' 11 לעתירה שב ב"כ העותרים וכותב: "
בנסיבות הענין אין איפוא לבצע את צו ההריסה ויש לבטלו לאלתר...". מכאן, שאין מדובר בתקיפת החלטת
הרשות לבצע את הצו על-פי פסק-דין של בית המשפט, אלא בעתירה לביטול צו שניתן ע"י בית המשפט. אשר על כן, ככל שטענות העותרים מופנות נגד מתן הצו עצמו - הדרך הנכונה העומדת בפניהם היא לערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בהתאם לסע' 250 לחוק התכנון והבניה.
ב"כ העותרים ניסה לטעון בתגובתו, שהעתירה מופנית נגד סבירות החלטת הרשות לבצע את צו ההריסה כ-15 שנים לאחר שניתן, אלא שטענה זו אינה מעוגנת בלשון העתירה שלפני ובסעד שהתבקש בה.
(ב) למעלה מן הצורך אעיר, שעיון בהחלטת כב' השופט בנימיני, מיום 10.6.93, מעלה שהשופט הנכבד קבע שצו ההריסה יבוצע על ידי הוועדה בתוך 6 חודשים. אין חולק שמועד זה חלף, ולא ברור לי כיצד מתכוונת המשיבה לבצע את הצו מבלי שהוארך המועד לכך כמצוות סע' 207א(א) לחוק התכנון והבניה. אומנם בית המשפט רשאי להאריך מועד לביצוע הצו גם למפרע (סע' 207 לחוק התכנון והבניה; כן ראה: רע"פ 4357/01
יעקב סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו"
, פד"י נו(3) 49), אלא שכל עוד לא הוארך המועד - ממילא אין המשיבה רשאית לבצע את צו ההריסה.
4.
סוף דבר
אני קובעת שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בתובענה, ומורה על מחיקתה.
העותרים ישאו בהוצאות המשיבה בסך 4,000 ש"ח + מ.ע.מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.